יש לי יחסים מורכבים עם ספרי מתח פסיכולוגיים. מצד אחד, הם די צפויים ואני מנחשת את התפתחות העלילה ואת סוף הספר ברוב המקרים. מצד שני, כשיוצא לאור ספר כזה אני לא עומדת בפיתוי ומיד רצה לקרוא. אפילו שאני יודעת שרוב הסיכויים שהוא לא יפתיע אותי, אני מכורה למשחק הניחושים שמתנהל בראשי ותמיד חושבת שאולי הפעם יש סיכוי שהספר יצליח להפתיע. לפעמים, גם שאני כבר מנחשת לאן העלילה מתקדמת אני מצליחה ליהנות מן הקריאה. ואפילו מאד. זה בדיוק מה שקרה לי במהלך הקריאה של האחיות.
מובילת העלילה והמספרת בגוף ראשון היא שרה. שרה בת 46 ומתגוררת עם אחותה הבכורה ג'ואנה. לפני 20 שנה עברה שרה תאונת דרכים שהותירה אותה עם הפרעה בשם פרוסופגנוזיה, הנקראת גם עיוורון פנים. ההפרעה מתבטאת בקושי לעבד תווי פנים שונים ולהבדיל ביניהם. שרה יכולה לזהות אנשים לפי שפת גוף, תסרוקת, צורת הליכה, סגנון לבוש, צורת דיבור, אבל לא לפי הפנים שלהם, ולכן יש לה תלות מוחלטת באחותה. היא אינה עובדת, אינה עצמאית מבחינה כלכלית, אחותה מספקת לה מקום מגורים ותנאי מחייה. החיים של שרה פשוט נעצרו והשתנו לחלוטין אחרי התאונה הנוראית ההיא.
האחיות הוא מותחן מהנה עד מאד, עם מספרת לא אמינה, בדיוק מהסוג שאני מחבבת. קשה להאמין למישהו מהדמויות בספר הזה וכולם בגדר חשודים. הכתיבה הייתה נהדרת, קולחת, סוחפת וכזו שמעודדת את הקורא להמשיך לקרוא ללא הפסקה. אהבתי את מהלך העלילה ואת הכיוון שאליו בחרה ללכת הסופרת. למדתי על הפרעה פסיכולוגית שלא שמעתי עליה לפני כן. הספר הוא מותחן פסיכולוגי אמיתי עם סודות חבויים והקורא נחשף לתשובות בהדרגה. אני מודה שהספר לא הצליח להפתיע אותי, אבל בכל זאת נהניתי לקרוא אותו. אני אמשיך לחפש את המותחנים הפסיכולוגיים שמצליחים להפתיע, אבל בינתיים לא אכפת לי לקרוא עוד כמה ספרים כייפים כמו האחיות, זה בטוח.
No comments:
Post a Comment