מה שיודעת הרוח

מה שיודעת הרוח / איימי הרמון

ז'אנר: רומן היסטורי

376 עמודים

הוצאת א(ה)בות

שנת הוצאה בארץ: 2019

"אני לא מאמין שכל הגברים אוהבים את הנשים שלהם כפי שאני אוהב את אן. אם כן, הרחובות היו ריקים, והשדות היו נובלים, התעשייה הייתה נעצרת, והשווקים נסגרים."

הספר הזה הוא משהו מיוחד. זה הספר הראשון של איימי הרמון שאני קוראת, ועכשיו אני מבינה על מה כולם דיברו, ולמה הסופרת הזו כל כך אהובה. אם אסכם אותו במילה אחת אז הוא היה ממגנט. הכל בו: הכתיבה, ההיסטוריה, האהבה, הדמויות, ההתחלה, האמצע והסוף. אני מודה שהתחלתי את הספר עם חשש קל, כי לרוב רומנים היסטוריים הם פחות כוס התה שלי, ואני אוהבת את הספרים שלי עכשוויים ומודרניים, אבל כשזה טוב – זה טוב. והספר הזה לא היה טוב. הוא היה מצוין.

השנה היא 2001. אן גלאגר בת ה-30 היא סופרת רבי מכר המתגוררת בניו יורק. היא כותבת ספרים מסוגת הרומן ההיסטורי ונוהגת לנסוע לצורך תחקיר ברחבי העולם. אן התייתמה מהוריה כשהייתה בת 6, ומי שגידל אותה בפועל היה סבה – איון גלאגר. איון נולד ב-1915 וגדל באירלנד עוד לפני שזו קיבלה את עצמאותה. בגיל 18 עזב איון את אירלנד ולא הביט לאחור. כל חייה שמעה אן סיפורים נפלאים על אירלנד והיא תמיד השתוקקה לנסוע לשם, אך דווקא סבה סירב בתוקף. כעת איון חולה ונמצא על ערש דווי. אן מבטיחה לו ממש לפני מותו לפזר את אפרו על פני לוך (אגם בשפה הגאלית) גיל, שנמצא בדרומהייר שבאירלנד.

לאחר מותו של איון, טסה אן הלומת הצער והכאב לדרומהייר על מנת לקיים את ההבטחה שנתנה לו. אן מגיעה ללוך גיל ושוכרת סירה בכדי להגיע ללב האגם ולפזר את האפר. התרחשויות בלתי צפויות מובילות אותה היישר אל שנת 1921. אירלנד של שנות ה-20 היא מקום לא פשוט לחיות בו. מקום של מאבקים בלתי פוסקים בין העם אירי לעם האנגלי. אן מוצאת את עצמה בדיוק באותו האזור שבו גדל סבה. אך מכאן ואילך אני לא אכתוב עוד על העבר, או על נסיעתה של אן בזמן. את ההתרחשויות שקורות בזמן עבר אשאיר לכם לקרוא בעצמכם. רק אומר שמדובר בעלילה היסטורית ובעלילה רומנטית מהפנטות.

הספר נכתב בגוף ראשון מנקודת מבטה של אן, ובגוף שלישי מנקודת מבטו של תומס סמית' - שנכתב בצורת יומן. כל פרק נחלק לשני חלקים, ונפתח בציטוט מיצירותיו של ויליאם בטלר ייטס, המשורר והיוצר האהוב על אן. הספר האחרון שקראתי שעוסק במסע בזמן הוא אשתו של הנוסע בזמן שהיה כה מופלא עד שהשאיר בי חותם ועד היום אני זוכרת איך הוא גרם לי להרגיש. מסע בזמן הוא מהנושאים החביבים עלי, אבל צריך לדעת איך לכתוב אותו. כנראה שטרגדיות מייצרות סיפורים מעולים.

פסק הדין:

אני קוראת הרבה ספרים. את רובם אני שוכחת מיד אחרי הקריאה, חלק מהם ממשיכים איתי קצת אחרי, אבל נדירים הספרים שאזכור שנים רבות לאחר מכן. לא תמיד אזכור את העלילה במלואה, גם לא את הדמויות – מה הם אמרו או מה הם עשו. אבל תמיד אזכור איך הספר גרם לי להרגיש, ואת הספר הזה אני אזכור. את הדמעות שהזלתי בסיומו, לא רק כי הסוף היה מושלם, אלא גם כי הצטערתי שהוא נגמר. יש כאן מחקר היסטורי מעמיק על תקופה כואבת באירלנד, על האנשים שחיו ועשו הכל למענה, חלקם איבדו את חייהם בדרך. חלק מהשמות היו מוכרים לי אבל מעולם לא הכרתי את הסיפור עצמו. בסופו של הספר יצאתי עם ידע רב, הרבה יותר ממה שהיה לי קודם לכן. קריאה קסומה ומופלאה על רומנטיקה נקייה וזכה. שילוב ייחודי של רומן בדיוני והיסטורי - שאותו עדיין לא קראתי. נתראה בספר הבא של הסופרת.

⭐⭐⭐⭐⭐