שריקה באפלה

שריקה באפלה / אמה הילי

ז'אנר: דרמה

398 עמודים

הוצאת תמיר סנדיק

שנת הוצאה בארץ: 2019 

ג'ן ויו מדוקס הם הורים לשתי בנות: מג בת ה-26 ולאנה בת ה-15. מג חיה בדירה משלה, ואילו לאנה התיכוניסטית עדיין מתגוררת בבית הוריה בלונדון. לאנה היא נערה דיכאונית, ונדמה כי כל התלאות והקשיים של גיל ההתבגרות לא פסחו עליה והכו בה במלוא העצמה. לאחר שנה לא קלה, מחליטות לאנה ואימה ג'ן לצאת לחופשת ציור משותפת. ציור היה תמיד תחום עניין משותף להן, והן נוסעות להתאוורר באזור הכפרי של אנגליה - רק שתיהן. ג'ן מתכננת חופשה רגועה שבה שתיהן יוכלו לצייר ולטייל, אבל מה שהתרחש בחופשה בסופו של דבר היה הכל מלבד רוגע. בוקר אחד התעוררה ג'ן משנתה ומצאה את מיטתה של לאנה ריקה. לאחר כארבעה ימים של חיפושים קדחתניים נמצאת לאנה על ידי איכר מקומי, לרווחתם הגדולה של הוריה. כשלאנה חוזרת רטובה, פצועה וחבולה היא אינה זוכרת היכן שהתה במשך ארבעת הימים, ואינה זוכרת מה קרה לה. נדמה שהימים האחרונים נמחקו לחלוטין מזיכרונה.

התחלת הספר הייתה מסתורית ומפתה, אך למעשה סיפור התעלומה עובר למקום משני, ומנקודה זו הסיפור עוסק במערכת היחסים המורכבת בין אם לבתה המתבגרת, והכל מנקודת מבטה של ג'ן. הספר נכתב בקטעים קצרים ואינו מחולק לחלוקת הפרקים המסורתית, והקטעים נעים בין ההווה, העבר הקרוב והעבר הרחוק יותר. הרגשתי שמבנה הסיפור מובא כמעין פאזל מפורק, ובכל קטע אני קוראת חתיכות קטנות וגדולות יותר – עד שהכל מתחבר יחדיו לפאזל אחד ושלם, אם כי לא מושלם.

לכל אורך הספר ניסיתי להתחבר לדמותה של ג'ן ולא כל כך הצלחתי. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאין לי מתבגרים בבית, ושבתי עדיין פעוטה, יכול להיות שזה בגלל השוני בהורות ובאופי של שתינו. כך או כך לא הצלחתי לפתח אהדה לג'ן, ולעיתים הרגשתי שההורות שלה גבלה במציצנות וחדירה מוגזמת ואובססיבית לפרטיותה של לאנה. אהבתי את דמותה של מג, האחות הבכורה, שנראתה כמו המבוגר האחראי בספר, וגם את דמותו של האב יו, שהיה משעשע לפרקים. את סופו של הספר אהבתי. הרגשתי שהוא מציאותי ויחד עם זאת יפה ואופטימי. הסופרת בחרה לסגור את כל הקצוות, ולמרות שחלקו של הספר היה מבלבל עבורי, הסוף פתר עבורי את התעלומה והשאיר אותי מסופקת כקוראת.

פסק הדין:

לשריקה באפלה צריך להגיע מוכנים מכמה בחינות. ראשית, למרות שהוא מתחיל עם היעלמותה של לאנה, לא מדובר בספר מתח כי הספר מתמקד במחשבותיה של ג'ן, ובמערכת היחסים בין בני המשפחה. שנית, לדעתי הספר אינו אחיד מבחינת הרמה שלו: ההתחלה מעניינת, לאחר מכן הסיפור הרגיש איטי, לא ממוקד, כזה שהולך קדימה ואחורה ללא רצף הגיוני, ואילו הסוף היה מצוין. את ספרה הקודם של אמה הילי קראתי ואהבתי מאד, אך לספר הזה לקח זמן רב לכבוש אותי, ואני מודה שנהניתי ממנו רק במאה העמודים האחרונים שלו. ההרגשה שלי הייתה שהספר ארוך מדי, ושהוא זקוק לעריכה נוספת. אם אמצע הסיפור היה מהודק יותר ומפוזר פחות – הייתי נהנית ממנו הרבה יותר. 

⭐⭐