אחותי, הרוצחת הסדרתית

אחותי, הרוצחת הסדרתית / אוינקן ברייתווייט

ז'אנר: מתח

230 עמודים

הוצאת פן

שנת הוצאה בארץ: 2020

יש לי חוק בלתי רשמי לעולם לא לקרוא ברצף ספר מאותו הז'אנר. החלטתי לחרוג ממנהגי ולקרוא את אחותי, הרוצחת הסדרתית מיד אחרי שסיימתי ספר מתח אחר. הייתה לי תחושה פנימית מהתקציר ומהסיקורים עליו שמדובר במתח לא שגרתי. ואכן בעיני לא מדובר כלל בספר מתח. מלבד הכותרת הפרובוקטיבית שלו, אין בו תעלומה או כוונה למתוח את הקורא. אז מה כן יש בו? מדובר באחד הספרים הכי טובים שקראתי השנה. לא רציתי להניח את הספר אפילו לרגע אחד. קראתי אותו ביומיים ואם הייתי יכולה והחיים לא היו מפריעים לי באמצע, הייתי קוראת אותו ביום אחד.

הספר מספר את סיפורן של שתי אחיות: קורידה ואיולה.
הן גרות בעיר לאגוס שבניגריה. קורידה, שמספרת את הסיפור בגוף ראשון, היא האחות הבכורה, השקטה, המאורגנת, המסודרת, שעובדת כאחות בבית חולים. איולה, האחות הצעירה, היא היפיפייה, קלת הדעת, האימפולסיבית, והמועדפת על אימן ולמעשה על כל הסובבים אותן בגלל יופייה הרב. איולה גם נהנית להרוג מדי פעם את בני הזוג שלה, מעין אלמנה שחורה, וקורידה מוצאת את עצמה מסייעת שוב ושוב לאחותה להעלים את הראיות. בגלל שכל חייה היא הייתה אחראית על אחותה, היא הראשונה שאליה איולה מתקשרת אחרי כל מעשה רצח. גם לא ממש מזיק שלקורידה יש ידע רב בניקיון. כל חייה היא אהבה סדר וניקיון באופן קיצוני.

מאז שהחלה לעבוד בבית החולים סנט-מרגרט, מאוהבת קורידה באחד הרופאים שעובד עמה. למרות שהם מיודדים, הרופא אינו מודע לרגשותיה כלפיו, ולכן כאשר הוא מבחין באחותה איולה, הוא נשבה בקסמיה. ממש כמו כל גבר אחר בסביבה. קורידה נמצאת בקונפליקט: איך תוכל לאפשר מערכת יחסים בין הרופא ואחותה בידיעה שהיא מסכנת את מושא אהבתה? 
הספר עוסק בדינמיקה המעניינת בין שתי האחיות, בעבר שלהן ובמשפחה בה גדלו, בחברה הפטריארכלית הניגרית, שבה שוררים יחסי-כוח לא שוויוניים בין גברים ונשים, בסגידה ליופי והמראה החיצוני ואיך הוא מאפשר לבעליו לחמוק כמעט מכל דבר.

פסק הדין:

אחותי, הרוצחת הסדרתית הוא לא רק כוס התה שלי. הוא גם העוגייה שליד התה, וגם הספה הנוחה שעליה אני אוהבת לשבת. זוהי סאטירה חברתית גאונית, מצחיקה עד דמעות, במסווה של ספר מתח. דמותה של קורידה הייתה אחת הדמויות הכי טובות שיצא לי לקרוא, ואהבתה לסדר ולניקיון שעשעה אותי עד בלי סוף (it takes one to know one). הספר נכתב בפרקים קצרצרים ובמשפטים קצרים, כיאה לז'אנר המתח, אבל מלבד זה אין לו שום קשר למותחן, ולמרות זאת – אי אפשר להפסיק לקרוא אותו, ולא רציתי שיסתיים. יש בו המון אותנטיות על החיים בניגריה, ומכיוון שזה הספר הראשון שאני קוראת על המדינה הזו, היה לי עונג גדול להתוודע אליה. מה שאהבתי במיוחד הוא שהספר לא מתאמץ: לא למתוח, לא לשעשע, לא להתאהב בדמויות – אבל הוא בכל זאת עשה את כל אלה ואף יותר.

⭐⭐⭐⭐⭐