משחק השקרים

משחק השקרים / רות וייר

ז'אנר: מתח

424 עמודים

הוצאת מודן

שנת הוצאה בארץ: 2019 

את רות וייר הכרתי לראשונה בספר 'ביער אפל'. הוא היה אחד המותחנים המרעננים שיצא לי לקרוא ולכן חיכיתי לקרוא את ספרה החדש 'משחק השקרים'. כשקראתי את התקציר הוא היה נשמע לי כמו שילוב מוצלח של 'ביער אפל' וסדרת הטלוויזיה 'שקרניות קטנות ויפות' עם מבטא בריטי, ועל פניו היו בו את כל האלמנטים הנכונים של מותחן מבטיח. אבל משהו בו לא עבד לי. הסיבה העיקרית לכך היא פשוטה: הספר היה ארוך מדי. סיפור התעלומה נבלע בין אינספור תיאורי נוף פסטורלי של הכפר וחוף הים, ובין תיאורי הנקה ובכי תינוקות אינסופי. בתוך כל זה היה לי קשה למצוא את המתח שחיכיתי לו. לא מדובר בספר עם קצב מהיר שמדיר שינה מעיני הקורא, כי אם בספר עם קצב איטי שלוקח לו זמן רב להתבשל ולהגיע לעיקר.

ארבע חברות: אייזה, פטימה, תיאה וקייט נפגשות לראשונה בפנימיית סלטן האוס בעיירה סלטן שבדרום אנגליה. הן מגלות די מהר שיש להן תחומי עניין משותפים והופכות לחברות הכי טובות. הן יוצרות קליקה משלהן ומתעלמות מהבנות האחרות בפנימייה. הדבר העיקרי שמחבר ביניהן הוא היכולת לשקר בקלות וגם ליהנות מכך. הן משחקות משחק בשם "משחק השקרים" ולו 5 כללים: הכלל הראשון – לשקר, הכלל השני – להיצמד לגרסה שלך, הכלל השלישי – אסור להיתפס בשקר, הכלל הרביעי – אסור לשקר זו לזו, והכלל החמישי - לדעת מתי להפסיק לשקר. הן היו צעירות, מאושרות וחופשיות עד אותו הלילה. משהו קרה בלילה הזה שהפריד ביניהן והשפיע על עתידן. הן עוזבות את הפנימיה ונפרדות זו מזו.

17 שנה לאחר מכן, אייזה וויילד, שהיא המספרת שלנו, מקבלת הודעת טקסט מקייט ובה נכתב: "אני זקוקה לכן". אמנם הבנות לא התראו שנים רבות אך בליבן הן עדיין חברות טובות והנאמנות שלהן אחת לשנייה היא טוטלית. לאייזה ברור שהיא עוזבת הכל ומגיעה לפגוש את קייט, וכך גם לפטימה ותיאה. מנקודה זו הסיפור נע בין עברן המשותף בפנימייה לבין ההווה, ובהווה אייזה היא אישה בת 32 שמתגוררת בלונדון עם בן זוגה אוון ובתה פריה בת החצי שנה. אייזה אורזת את עצמה ואת בתה התינוקת ונוסעת דרומה לפגוש את קייט ואת חברותיה.

בחציו הראשון של הסיפור הוא מתנהל על מי מנוחות, בין תיאורי החיים בעיירה קטנה, הקשיים של אם צעירה וילדותן בפנימייה. הסוד הגדול שהסתירו מתגלה בדיוק באמצע הספר, למרות שיש רמזים לפני כן. ללא ספק מדובר במעשה שאינו מוסרי, אך הוא לא היה המפץ הגדול שחיכיתי לו. העניין האמיתי שלי התחיל רק לאחר קריאה של כשלושת רבעים מהספר, אז הקצב שלו התגבר ורק אז הוא התחיל להתנהג כמו ספר מתח אמיתי, עם תפניות, טוויסטים בעלילה וסודות שנחשפים.

פסק הדין:

הקריאה בספר הזכירה לי את השאלה שנהגתי לשאול בילדותי בזמן נסיעות ארוכות: מתי נגיע? לספר לוקח זמן רב להתניע ובמהלך הקריאה הרגשתי שהסופרת לוקחת את הזמן שלה ואת הסבלנות של הקורא רחוק מדי. הכתיבה הייתה לפרקים טובה כי לרות וייר יש את הכישרון ליצור אווירה נכונה, וסיפור העלילה היה בסופו של דבר לא רע, אבל הספר הרגיש יותר כספר דרמה מאשר מותחן. אם יש לכם את הסבלנות לקרוא ספר מתח איטי יותר ומלא תיאורים - הספר הזה יכול להיות מהנה עבורכם, אבל אם לא – אז אפשר בהחלט לוותר עליו.

⭐⭐⭐